<h1>ספר מצות זמניות הלכ' ברכות שער ראשון</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ומי שבירך ויצא ידי חובתו על איזו ברכה שתהיה הרשות בידו שיברך להוציא לזולתו ידי חובתו מאותה ברכה, זולתי ברכת הלחם וברכת היין שאינו מברך לזולתו אם נזדמנו לאכול בחבורה אחת, מפני שפת ויין בלבד בעו הסבה. ואם קדם אחד מהם ובירך לעצמו אינו מברך לזולתו, ובלבד ברכת הנהנין אשר אין באותה הנאה מצוה. אבל אם היה בו מצוה, כגון אכילת מצה בליל הפסח, וקדוש היום, מותר לו לברך לזולתו אע"פ שאינו אוכל עמו. והוא מה שאמרו בתלמוד ר"ה כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום מהו, כיון דחובה היא מפיק, או דילמא ברכה לאו חובה היא. והשיבו על זה, אע"פ שיצא מוציא.
